ככל שנכיר את מהותנו אנו מבריאים
“באדם יש נפש אלוקית, וכל מה שאיננו מביא את האדם לממש את עצמיותו, דהיינו את הנפש האלוקית שבו….לא ייתן לאדם סיפוק ממשי.
הנפש האלוקית אינה מקבלת סיפוק משום עניין גשמי “.
(הקדמות לחוכמת האמת א)
מרגע הגעתנו לעולם אנחנו מתרחקים ממהותנו. ההשפעות החיצוניות על עולמנו, בדמות של משפחה, חברה ואירועי חיים, מכריחות אותנו להשתנות ולאמץ השתקפויות (תמונות נפש שמיחסים להם מציאות אמיתית) שמעוותות ומסתירות – ומאידך בשלב מסוים מדרבנות אותנו לצאת חזרה לבית הפנימי שלנו. אנחנו מתרחקים ומתגעגעים לחזור הביתה.
כאשר תינוק מגיח לעולם הוא “טהור”. כחלק מהדיאלוג המתמיד עם החיים אותה מעטפת מתרחבת, נפרצת, נפתחת ומשנה צורתה. זה כורח המציאות על מנת שהתינוק יוכל להתפתח ולגדול.
תורת הנפש היהודית מסבירה ומתארת את חוקי ההסתרה וההתרחקות, את החוכמה שבכך ומאידך מלמדת אותנו, מאמנת ומשפיעה עלינו על יד האור הטמון בה לחזור הביתה ומיד לצאת למסע נוסף, תנועה ספיראלית.
הרצונות המנוגדים הגדולים ביותר הם מחד הרצון לקבל תענוג אין סופי, גופני ורוחני, ומנגד הרצון להיות משפיע, שמחייב להצטמצם.
האחד מחזק את החלקים הרגרסיביים, עונג על חשבון גדילה והשני גדילה על חשבון עונג.
כשאנחנו לא מחוברים למקור קרי : עסוקים בעצמינו ובסיפוק צרכינו, אנו מתרחקים מהעוצמות של רוח האדם, בוודאי רוח האדם היהודי, רוח המשפחה היהודית, רוח החזון והיעוד ובכך גוזרים על עצמינו תסכול עמוק וחוסר מימוש.
חיבור למהות מייצר שמחה והרגשה של שלמות.
המאמץ להתמסר ולהתקרב למהות הוא תהליך ההבראה מפני שיש בו תנועה כל הזמן שיוצקת בנו תחושת בטחון וטעם בחיינו, החיים והחיות מקבלים משמעות.
בריאה והבראה זו אותה גימטרייה 213 ולכן אלו מילים שנושאות מטען גנטי זהה.
כשאדם בוחר בחירה אמיתית, כזו שמשרתת את ייעודו, אז המהות מתלבשת בו ולהיפך, כשאדם הולך נגד המהות במחשבה, דיבור או מעשה הוא מתרחק מהבריאות ואז מופיעים מצבי רוח, ייאוש, ספק עד הופעת מחלה.
נסכם בכך שהבראה הינו תהליך של התקרבות לעצמינו. תורת הנפש היהודית מלמדת אותנו לאן.. איך.. ולמה..
