הפרעות התנהגות הלכו ותפסו מקום נרחב בחברתינו. נציין כי עובדה זו מדאיגה באופן מיוחד במערכות החינוך מהגיל הרך ועד הבגרות.
מנקודת מבטה של תנ”ה (תורת הנפש היהודית) הפרעות התנהגות נמצאות ממש בכיוון ההפוך, הנגדי לכיוון ההתפתחות הנכון מבחינה רוחנית נפשית של הפרט והחברה. אם “ואהבת לרעך כמוך” הוא כלל גדול בתו
רה, כלומר כלל עיקרי, אשר מוביל להתפתחות בריאה ותקינה אז חוסר היכולת להרגש האחר, לאוהבו, מראה על בעיה חמורה וסבל מתמשך.
הפרעות התנהגות הינן מגוונות ולהן מופעים מרובים כגון: טווח ריכוז מצומצם וחוסר מיקוד קשב, פער בין היכולת לביצוע, קושי במילוי הוראות וקבלת סמכות, “עצלנות”, אימפולסיביות, היפראקטיביות, אלימות- צעקות, איומים ,קללות ,עלבונות, ונדליזם, שקר למטרות רווח, תוקפנות המלווה בדיכאון וחרדה, בריחה, מרדנות, חתכים בעור ואכזריות.
לכל אלה מכנה משותף – קושי עד חוסר יכולת להרגש האחר, לאמפתיה.
חוסר יכולת לצמצם את היצר, הוצאת העצמי מהמרכז, מייצרים מציאות של גבולות לא ברורים, אם בכלל, עד כדי מצב בו אין אפשרות באמת לחוות את גבולות ה “אני” ובהכרח את גבולות ה”אתה” וגבולותיו של האחר.
הנמצאים בסביבת אדם שמבטא הפרעת התנהגות, סובלים הן ברובד הגלוי וההתנהגותי (הצקות, פגיעות, זלזול כפי שהזכרנו לעיל ) והן ברמת החוויה של חוסר תקשורת רגשית הבעתית.
האדם המאופיין בקשיים אלו סובל גם כן סבל בל יתואר. שפיותו והוויתו מלאים אימה, סיוטים, מתח, כעס וחוסר סיפוק מתמיד. הם אינם ניזונים רגשית ונשמתית. החוק הרוחני קובע שעל מנת להיות מוזנים עלינו להצטמצם כדי לאפשר מילוי. מקום לאחר, הוא תנאי הכרחי שיאפשר לנו להכיר בקיומו של האחר, להתייחס לרגשותיו או לזכויותיו ולבנות מערכת יחסים של נתינה וקבלה.
בהפרעות התנהגות על פי התנ”ה לא מתקיימים התנאים ההכרחיים להתפתחות פנימית וסיפוק חיים משמעותיים.
החוק הרוחני קובע שעל האדם להגיע לאמון ואמונה באחר, להיות מסוגל לבטוח בו, לדחות סיפוקים ולשלוט בכעסים. כשלא מקיימים את החוק הנצחי הזה מאבדים החיים את טעמם ומשמעותם, ומתחיל מירוץ אחרי עולם חומרי, כבוד וכו’.
הפרעות התנהגות והפרעה פרנואידית הן שני צדדים של אותו מטבע, באחד יש סבל אבל הוא לא מורגש לעומת זאת בשני הסבל מורגש גם מורגש וזו אחת הסיבות שהאובייקט הנחשד מוגדר כתוקפן ומסוכן. הראשון – ההתנהגותי, עקב ניתוקו הרגשי מתייחס אל האחר כאובייקט שימושי והשני – הפרנואידי מגדיר את האובייקט כשלילי.
הביטויים ההתנהגותיים של הפרעת ההתנהגות מגוונים ומורכבים. נמצא כאלה שלא יפגעו ברכוש או בעצמם אך יחד עם זאת ישמרו באדיקות על “זכותם” לפגוע ברגשות האחר. נמצא גם כאלה שמאבקם לשמור על שפיות עדינה ושבירה ישכילו ללמוד את האחר ולהיות רגישים אליו באופן מוגזם על מנת להשתמש/לנצל אותו ולהסתיר את הר הגעש הפנימי שלהם.
המסוכנים ביותר הם אלו שמפלסים דרכם לעמדות כח, ניהול והשפעה תוך ניצול מצבים וחולשות טבעיות והכרחיות. “החסימה ההווייתית” הזו אינה מאפשרת פסיכותרפיה דינמית לסוגיה וכנראה זו אחת הסיבות שבאין נקודת משען “נקודת ארכימידס” פונים לגישות שמטבען מעקרות את מושג האדם ומצמצמות אותו לחלקיו הארציים הקונקרטיים .
יש מקרים שהבעיה כל כך קשה שרק בטיפול על פי העקרונות ההתנהגותיים אפשר אולי להביא לשינוי אבל אלו הם מקרי קצה. רכישת נקודת מבט על פי התנ”ה תשנה את התמונה לחלוטין. נקודת הארכימידס הרוחנית מאפשרת לנו, כמו לארכימידס עצמו, לבנות עולם על אותה נקודת משען יציבה נצחית ונגישה. נקודת המשען הרוחנית היא האמונה והבטחון שהנשמה, שהיא ניצוץ אלוקה ממעל, מתממשת בגוף פיסי וזמני בעולם הארצי כדי לעשות תיקון בעיקר במקומות שקשה לנו. הנחת העבודה על פי חוקי התנ”ה שהנשמה, מונעת מכוחות גדולים מאוד והיא רוצה להתקדם ולהתפתח, בדגש על אהבת הזולת.
הביטחון, האמונה והישענות על תנ”ה הם הם שמאפשרים למטפלים ולמחנכים לקבוע יעדים טיפוליים וחינוכיים.
עמדה זו של המטפל/מחנך הופכת להיות להשראה ולפיתוי לגדילה לאדם שנמצא בסבל גדול ועוזרת לו לפתח מודעות גבוהה יותר ובכך מכשירה אותו למלא את תפקידו החדש.
תפקידו העיקרי של המטפל (המחנך) לעורר את הסגולות הרוחניות , הסמויות בנפש המטופל/מתחנך.
משתהליך זה מוצא לו מקום בתוך המציאות הנרקמת בין המטפל והמטופל בשלב מסוים יעבור משקל הכובד לרבדים של יעוץ והדרכה, של הטמעת הסגולות הרוחניות שהתעוררו לחיים.
שלב זה מאופיין בטיפול מסור ומתמיד אשר מוכרח להתלוות לכל השראה חדשה, התעוררות חדשה. כאשר המטופל חווה יעד רוחני המורגש בתוך פנימיותו, הוא יהיה מוכן לצאת לדרך שבה יחפשו יחדיו אפשרויות למימוש היעד והתמרתו למעשה.
מנסיוני האישי כמטפל, אעיד שאלו הם רגעים מכוננים של שני הצדדים: המטפל באותם רגעים מבין את המשמעות העמוקה של מושג ההשפעה והמטופל כמו נולד מחדש, עובר מחושך לאור.
כשתהליך זה מתרחש בחדר הטיפול או אל מול משפחה, זה דבר אחד, כשהוא מתרחש בתוך כותלי ביה”ס זה סיפור דומה אבל שונה.
קל יותר ופשוט יותר לגייס הורים ואחים למשימה שתכף נפרט אותה מאשר לגייס צוות ותלמידים.
לכן בבואנו לטפל, להדריך ולייעץ בתוך מוסדות חינוך, ההשקעה ומשאבים להטמעת דרך זו גדולים שבעתיים מזו שבחדר הטיפול.
הקושי מתמקד בעובדה שצריך לא רק לגייס את המטופל לעבור שינוי של “לידה מחדש”, אלא גם את המשפחה והסביבה אשר נדרשים לעבור שינוי של תפיסה, עמדות ודרכי התנהגות.
כידוע, זה תהליך מרתק ומתגמל בתנאי שיש רצון גדול מאוד לקחת חלק בזכות הזו.
השלב האחרון של התהליך אותו תיארנו הוא היציאה מאזור הנוחות (חדר הטיפול, הכיתה, המחנך) אל סביבה שאינה שותפה ואינה מודעת לתהליך המתרחש.
שלב הדורש תמיכה מירבית, זמינות של תומכים ובאופן פרדוקסלי חזרה תודעתית לשלב הראשון. חיזוק האמונה וחוכמת הדרך.
לסיכום – עקרונות תורת הנפש, היא תורת הנשמה היהודית מחייבת ומדריכה אותנו להשקיע מלוא תשומת הלב בעבודה פנימית, על מנת לשנות את האיזון בין כוחות היצר העצומים של הרצון לקבל (עידן הנרקיסיזם) לנתינה, השפעה והרחבת המודעות לאחר.
אדם צריך להיות עני ב”אני” ועשיר באתה.
כל נשמה שמגיעה לעולם הזה, באה על מנת לעשות תיקון, אחרת לא היתה באה.
אותה ידיעה שאין הנשמה באה לעולם הזה “בטעות” אלא בהכרח היא מחויבת לתיקון. לכן עלינו לגייס לטובת העבודה החינוכית או הטיפולית את הכוח מתוך האמונה שלנו שגם הנשמה המדוברת יש בה השתוקקות להצטרף לתהליך התיקון.
לסיום,
נביא בפניכם משל המתאר וממחיש את התהליך מתחילתו ועד סופו, כפי שהובא במאמר.
משל
“אדם אחד היה בעל חמדה למשקאות חריפים, כאשר הוזמן לשמחה היה בא שותה ונהיה שיכור והיה מתבזה לעיניי כל. כאשר הוזמן בשנית החליט כי אני לא הולך. שאלו בני משפחתו: מדוע אינך הולך. ענה, כיוון שאני שותה ונעשה מבוזה על כן אינני רוצה ללכת. לאחר זמן, הוזמן שוב ואז שאל, מה אעשה? רוצה אני ללכת לאירוע אבל אינני יכול בגלל הצמצום. ואז שאל עצמו: האם מוכרח אני לשתות כל כך הרבה להתבזות והחליט: אזהר ואשתה מעט כדי שלא אבוא לידי בזיון. ואז הוא שותה מעט.
“איזהו גיבור השולט על יצרו”.
(הקדמות לחכמת האמת)
